כשאתה מפסיק להזדקק לעולם – העולם מתחיל לשרת אותך
מה אני מחפש מן העולם?
כל זמן שאני מזוהה עם הילד השורד, העולם נראה לי כמו המקום שממנו אני צריך לקבל חיים.
אני צריך ממנו ביטחון, הצלחה, הכרה, יחס, פרנסה, נחת.
ממילא אני גם מפחד ממנו. מפחד לאבד, מפחד להיכשל, מפחד שלא אקבל את מה שאני צריך.
אבל כאן מתחיל המעבר.
לא לשאול עוד: "מה העולם צריך לתת לי?"
אלא: "מה הקב"ה רוצה לגלות דרכי בעולם?"
ירושלים – לראות את האלוקות בתוך העולם
"ירושלים" קשורה ליראה תתאה, לביטול היש.
האדם מתבונן ב"מה רבו מעשיך ה'" וב"מה גדלו מעשיך ה'". הוא רואה את השמים, את הים, את הבריאה העצומה, ומרגיש כמה הוא קטן מול הכוח האלוקי שמחיה ומהווה הכול.
הוא עדיין מרגיש את עצמו, אבל הוא כבר מרגיש שהוא בטל מול האמת האלוקית.
זו אלוקות כפי שהיא מתגלה בתוך העולמות.
ציון – כשהאני מפסיק להיות במרכז
אבל "ציון" היא מדרגה עמוקה יותר.
ציון מלשון סימן. האדם כבר אינו רק מי שרואה אלוקות ומתבטל אליה. הוא נעשה כלי שדרכו האלוקות עצמה מתגלה.
זו יראה עילאה, ביטול במציאות.
אל המקום הזה אי אפשר להגיע רק בכוח ההתבוננות. התורה והמצוות הן שמחברות את האדם עם האור האלוקי שלמעלה מהעולמות.
להיות כאן ועכשיו
הילד השורד כמעט תמיד נמצא בעבר או בעתיד.
הוא עסוק במה שהיה, במה שיהיה, במה שחסר לו ובמה שהוא צריך להשיג.
ולכן הוא אינו באמת רואה את מה שנמצא כאן.
כאשר הרואה מסתכל על הילד השורד ואינו מזדהה איתו, נוצר שקט.
אבל השקט הוא רק ההתחלה.
ככל שיש יותר תורה ומצוות, השקט הזה נעשה מואר. האדם נעשה פנוי לראות לא רק את המציאות, אלא גם את החיות האלוקית שבתוכה.
לחזק את השערים
"חיזק בריחי שעריך" מקבל כאן משמעות פנימית.
השערים הם המקומות שדרכם העולם נכנס אליי: מה אני אוהב, ממה אני מפחד, במה אני בוטח, ממה אני נהנה.
כאשר הילד השורד מנהל את השערים, העולם נעשה מקור החיים שלו.
אבל כשהשערים מכוונים לקדושה, משהו מתהפך.
הביטחון שלי כבר אינו "אני אצליח", אלא "הקב"ה פועל דרכי".
הפחד שלי כבר אינו רק לאבד את העולם, אלא לא לאבד את הקשר עם מקור החיים.
למה דווקא האנשים הפשוטים?
השיעור התחיל במעלתם של האנשים הפשוטים ובכוח שלהם להפוך קללה לברכה.
המעלה שלהם אינה בהשגות גדולות, אלא בקשר העצמי של יהודי עם הקב"ה.
במקום שבו מתגלה "כי אהבך ה' אלוקיך", מתגלה אהבה שאינה תלויה במה האדם השיג ובאיזו מדרגה הוא נמצא.
זו אהבה עצמית, קשר עצמי.
מן הצורך לקבל – אל היכולת להשפיע
כל זמן שאני צריך שהעולם ייתן לי חיים, אני עדיין תחתיו.
אבל ברגע שאני מפסיק להיות עסוק במה אני צריך ממנו, אני נעשה פנוי לשאול:
"מה רוצים ממני עכשיו?"
כאן מתחילה השליחות.
העולם כבר אינו מקור החיים שלי.
הוא המקום שבו החיים האלוקיים רוצים להתגלות דרכי.
ואז קורה ההיפוך הגדול:
אני מפסיק לדרוש מן העולם שישרת אותי.
אני מתחיל לתת לעולם את מה שנשלחתי להביא אליו.
ומתוך זה גם העולם מתחיל להצטרף לשליחות.
משפט הסיום
"לא מה אני צריך מן העולם – אלא מה הקב"ה רוצה לגלות דרכי בעולם."
זה המעבר מן הילד השורד לציון.
מן ההתפעלות מן העולם – אל גילוי האלוקות שבתוכו.
מן הצורך לקבל חיים – אל היכולת להביא חיים.
הצטרפות לקבוצת התובנות של הרב מרדכי רוטנשטיין שיחי' , כנסו 👇