כשהפחד מפסיק לנהל – מן השלג אל הצמר
בשיעור היום המשכנו ללמוד את המאמר ולהעמיק במשמעות של "הנותן שלג כצמר", ומתוך המושגים העמוקים של המאמר חיברנו את הדברים לעבודת הנפש: איך מתקנים את הילד השורד, ואיך מגיעים למקום שבו מתגלה שהזהות האמיתית שלנו מעולם לא נפגמה.
המאמר מבחין בין שתי דרגות של תיקון: "שלג" ו"צמר".
השלג קשור לי"ג תיקוני דיקנא ולי"ג מידות הרחמים. זהו אור שמתקן את המקום שבו נוצר הפגם. יש חטא – והשלג מנקה ומזכך. הכוחות הגלויים של הנפש יצאו מן הסדר הנכון – והאור האלוקי מתקן אותם ומחזיר אותם לציורם הראוי.
בשפה שלנו, זהו השלב שבו הנפש השכלית מתחילה להאיר בילד השורד.
הילד מפחד, דואג, נפגע, כועס, מתאווה, מרגיש נחות או מאוים. כל זמן שאנחנו מזוהים איתו, אנחנו רואים את המציאות דרך המשקפיים שלו. פחד הופך לסכנה, שתיקה מתפרשת כדחייה, חיוך יכול להתפרש כלעג, ואי־ודאות הופכת לאיום.
כאשר הנפש השכלית מתעוררת, היא מתחילה לראות את הילד במקום להיות הילד. היא אינה חייבת להתווכח איתו או להרגיע אותו. היא פשוט רואה: יש כאן ילד שמפחד – ואני הרואה אותו.
מכאן אפשר לחזור למציאות ולשאול: מה באמת קורה עכשיו? מה עובדה ומה הפרשנות של הילד? מה כבר קיבלתי? במקום לחיות במה שחסר ובמה שעלול לקרות, מתחילים לראות את החיים שכבר נמצאים כאן.
זהו תיקון בבחינת "שלג": להאיר את הכוחות הגלויים, לזכך אותם ולהחזיר אותם אל האמת.
אבל הצמר מגלה מדרגה עמוקה יותר.
הצמר קשור לבחינת "שער רישיה כעמר נקא" – לעצם הנשמה, המקום שבו החטא מלכתחילה אינו יכול לפגוע.
בשפה שלנו: אני מגלה שלא רק שאינני חייב להיכנע לילד השורד – הילד השורד מעולם לא היה כל ה"אני".
הפחדים אינם אני.
הנחיתות אינה אני.
הכעסים והתאוות אינם הזהות האמיתית שלי.
יש בי מקום עמוק יותר שלא נפגם מכל אלה – עצם הנשמה.
השלג אומר: יש פגם, צריך לתקן אותו.
הצמר מגלה: יש מקום עמוק יותר שבו הפגם מעולם לא הגיע.
אבל כאן מגיע החידוש הגדול של "הנותן שלג כצמר". לא מספיק שעצם הנשמה תישאר למעלה, שלמה וטהורה. התכלית היא שהצמר יחדור בתוך השלג – שעצם הנשמה תאיר בתוך השכל, הרגש והכוחות הגלויים עצמם. דווקא בכך מתגלה בעצם הנשמה שורש עמוק עוד יותר – כפי שהיא קשורה בעצמות אין סוף.
וזוהי גם התכלית של "לחיות מן הנשמה".
לא לברוח מן הילד השורד, ולא לבלות את כל החיים בניסיון לתקן אותו. בתחילה עוברים להיות הרואה – הנפש השכלית. רואים את הילד, מפסיקים להזדהות עם הפחדים שלו ולומדים לראות את המציאות כפי שהיא.
אבל משם ממשיכים עמוק יותר ושואלים: מי מהווה עכשיו את המציאות שאני רואה?
על פי שער היחוד והאמונה, הקב"ה מהווה בכל רגע את כל המציאות מאין ליש. ממילא אינני יוצא בבוקר אל עולם זר ועצמאי שמאיים עליי. אני פוגש מציאות אלוקית המתהווה עכשיו.
וכאן מתחבר היסוד של אדמו"ר הזקן: "אין רע יורד מלמעלה". העובדה שהילד חווה משהו כרע אינה קובעת שזו האמת של המציאות. ייתכן שאינני רואה את הטוב, אבל אינני נותן עוד למשקפיים של הילד לקבוע מהי האמת.
מכאן מגיעה שלווה עמוקה: לא מפני שאני יודע שהכול יקרה כפי שאני רוצה, אלא מפני שאינני יוצא להילחם בעולם. אני יוצא לפגוש השגחה פרטית.
הילד שואל: "מה יקרה לי?"
הרואה שואל: "מה באמת נמצא כאן?"
הנפש השכלית שואלת: "מה כבר קיבלתי?"
האמונה מגלה: "מי מהווה עכשיו את כל מה שאני פוגש?"
והנשמה שואלת: "מה רוצים ממני עכשיו?"
זהו המעבר מהישרדות לשליחות.
מתוך זה הבנו גם את מהלך אלול, ראש השנה ויום הכיפורים. באלול "המלך בשדה" וי"ג מידות הרחמים נותנות כוח לעבודה. בראש השנה נכנסים לארמון בקבלת עול, וביום הכיפורים מתגלה הקשר העצמי של היהודי עם הקב"ה, עד שעצם הנשמה חודרת ומזככת את הכוחות הגלויים.
זהו עומק "הנותן שלג כצמר":
בתחילה אנחנו מתקנים את מה שנפגם.
אחר כך מגלים בתוכנו את המקום שמעולם לא נפגם.
ולבסוף מאפשרים למקום שמעולם לא נפגם לחדור ולהנהיג גם את המקומות הזקוקים לתיקון.
זהו המעבר מן הילד השורד אל הרואה, ומן הרואה אל הנשמה.
הילד יכול עדיין לפחד – אבל הפחד כבר אינו קובע מי אני, כיצד אני רואה את המציאות וכיצד אחיה.
הנשמה מנהיגה.
הצטרפות לקבוצת התובנות של הרב מרדכי רוטנשטיין שיחי' , כנסו 👇