הלכות ברכות השחר (סימן מ"ו) – חשבון מאה הברכות וסדר חיובן – הרב משה מרדכי גינזבורג
בשיעור זה נעמיק בהלכות ברכות השחר שבשולחן ערוך אדמו״ר הזקן, סימן מ״ו (עמ׳ קסה), בתכלית תקנתן להביא את האדם לידי יראת שמים ואהבת השם ולזכירתו תמיד, ובחשבון מאה הברכות שחייב אדם לברך בכל יום. ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה׳ שבברכות אלו, בין סדר חיובן וזמנן לבין מנהג אמירתן בבית הכנסת.
תקציר השיעור
פותח השיעור ביסוד שמקורו ברמב״ם, ואדמו״ר הזקן מוסיף עליו: כל תקנת חז״ל בברכות אינה אלא כדי להביא את האדם לידי יראת השם, לאהבתו ולזכירתו תמיד. אין די בכך שיאמרו לאדם ״זכור את בוראך״, אלא הוצרכו לתקן מעשה בפועל – ברכה הנאמרת קודם ההנאה – שעל ידה נזכר בנותן הדבר. ומכאן שאף בענייניו הגשמיים והטבעיים ביותר של האדם יש קביעות של זכירת השם.
וזהו גדרן של ברכות השחר: ״תקנום חכמים על סדר העולם והנהגתו״, על מה שהבריות נהנים בכל יום, ומברכים בפעם הראשונה שנהנים מהנאה זו בכל יום. וטעם קביעתן דווקא בבוקר, לפי שאז – בשעת קימת האדם – יש התרגשות מיוחדת (ומטעם זה גופא הובאה דעה שהקונה בגד חדש באמצע היום מברך ״מלביש ערומים״, אלא שלמעשה אין נוקטים כן, ולכתחילה יאמר בלא שם ומלכות ויקדים לבשו לפני ברכות השחר).
עוד תכלית לתקנתן – להשלים מניין מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום, ״מערב עד בוקר״, שכן היום מתחיל מן הלילה. ומקורן בתקנת דוד המלך, שהיו מתים מאה נפשות מישראל בכל יום עד שחקר ברוח הקודש ותיקן מאה ברכות; ורמז לדבר ״נאום הגבר הוקם על״ – ״על״ בגימטריא מאה. ואסמכתא מן התורה: ״מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה״ – אל תקרי ״מה״ אלא ״מאה״, ומן הפסוק גופא מוכח שהברכות מביאות לידי יראת שמים, וזהו לכאורה מקור דברי הרמב״ם.
מכאן פונה השיעור לחשבון המאה בימים שאין בהם ריבוי ברכות. בתענית: נ״ז מן השלוש תפילות, ברכות קריאת שמע דערבית, שמונה של סעודת הלילה, ברכת המפיל, ברכות השחר וברכות התורה, תפילין וציצית; ואת החסר משלים באשר יצר. ובשבת חסרות ל״ט ברכות (ל״ו מפני שהתפילה שבע ולא י״ט, שתיים של תפילין, ואחת של ״יראו עינינו״), ולעומתן נתווספו כ״ו (שבע של מוסף, ט״ז של שתי סעודות, ושתיים של קידוש), ונשארו י״ג להשלים בפירות ובבשמים – כמעשה רב חייא במנחות שהיה משלים בסיפוק מיני ומגדי. ומי שאין לו פירות – יכוון ויצא בברכות העולים לתורה והמפטיר, ובלבד ששמע את הברכה ממש, שאין עניית אמן בלבד מועילה לצאת ידי חובה; ובזה נחלקו הדעות אם רשאי לענות אמן כשאינו יודע איזו ברכה היא, והלכה להחמיר כשתי הדעות. ועדיפות שלישית – לכוון בשמיעת ברכות חזרת הש״ץ, וכגון ביום הכיפורים, שאין בו סעודת לילה ואין תפילתו אלא שבע ברכות (ובו יכול אף להריח, ובלבד שיהיה היסח הדעת בין הרחה להרחה).
בחלקו השני עוסק השיעור בזמן הברכות ובסדרן: ״ברכות השחר נתקנו לברך כל אחת בשעה שנתחייב בה״ – בהקיצו ״אלקי נשמה״ (ואנו נוהגים לומר תחילה ״מודה אני״, על פי סדר היום, בלא הזכרת השם מפני שאין הידיים נקיות), בשמעו קול התרנגול ״הנותן לשכוי בינה״, בלבשו ״מלביש ערומים״, בהניחו ידו על עיניו דרך חלוקו ״פוקח עורים״ (שאסור להושיט יד לעין קודם נטילה), בישיבתו ״מתיר אסורים״, בעמדו ״זוקף כפופים״, בהניחו רגליו בארץ ״רוקע הארץ על המים״, בנעלו מנעליו ״שעשה לי כל צרכי״ (בכ״ף בחיריק, לשון יחיד, לפי שאין ברכה זו אלא על נעילת המנעלים), בהילוכו ״המכין מצעדי גבר״, בחוגרו חגורו ״אוזר ישראל בגבורה״, ובכיסוי ראשו ״עוטר ישראל בתפארה״. ומדייק מדוע הוזכר ״ישראל״ דווקא בשתי ברכות אלו: לפי שהחגורה והכובע אצל ישראל אינם להנאת הגוף בלבד כבאומות, אלא אף לצניעות ולקדושה – להפסיק בין ליבו לערווה ושלא לעמוד בגילוי הראש – ועל ידי כך ממשיך מורא שמים עליו.
ומכיוון שאין הידיים נקיות בשחר, וכן מפני עמי הארצות שאינם יודעים לברך, נהגו לסדרן בבית הכנסת ואחד מוציא את הרבים בעניית אמן. ויסוד ההיתר לאחרן, שאין ברכות אלו כברכות המצוות הטעונות ״עובר לעשייתן״, אלא ברכות שבח והודאה על הנהגת העולם, ולכן אף לדעת הרא״ש הן נאמרות אף שלא בסמוך. ומכל מקום מנהג יפה לברך על נטילת ידיים ואשר יצר בבית מיד לאחר הנטילה, שכל שאפשר לקרב את הברכה לחיובה – מקרבים, ״זריזין מקדימין״, ובפרט שנטילת שחרית היא כהכנת הכהן לעבודתו והתחלת עבודת היום.
בסדר הברכות – מסדרן כסדר שנתחייב בהן, ואם טעה אין בכך כלום, מלבד ״מתיר אסורים״ ו״זוקף כפופים״, שאם בירך זוקף כפופים תחילה שוב אינו מברך מתיר אסורים, שזקיפת הקומה כוללת התרת האיברים. אך אם בירך ״שלא עשני עבד״ תחילה, חוזר ומברך ״שלא עשני גוי״, שכן יש בגוי מעלות שאין בעבד – שיש לו ייחוס, ושבידו להתגייר מעצמו. ובשלוש ברכות אלו שבמנחות: אף השבוי מברך ״שלא עשני עבד״, שאין הברכה על החירות אלא על החיוב במצוות; ובגר נחלקו אם יברך ״שעשני גר״, אך ״שלא עשני גוי״ לא יאמר, ולדעת המקובלים – שברכות אלו על יציאת הנשמה בלילה שלא נדבקה בה נשמת גוי או עבד או אישה – אף הוא מברך; ונשים נוהגות לברך ״שעשני כרצונו״, כמצדיקות עליהן את הדין.
ומסיים בהוראה למעשה על פי המורה נבוכים: כשם שאוכלים מרור לזכור את הרעה מתוך הטובה, כך בבוקר מתבונן האדם עד כמה יכול היה להיות פחות מזה, ובכל בריה יש גריעותא שאין בו; ואחר כך – שאף היתרונות שבידו מאת השם הם; ומזה בא לשלב השלישי, ליתן הודאה למקום שזיכהו לעבדו ולהיות קרוב אליו.