רוב הזמן אנחנו מזוהים עם הנפש הטבעית: "אני מפחד", "אני דואג", "אני רוצה". הילד השורד אינו רק מרגיש בתוכנו — הוא נעשה ה"אני".
אבל אפשר לעצור ולשאול שאלה פשוטה: מי רואה את הפחד?
ברגע שאני מזהה שיש בי פחד, אבל יש בי גם מי שרואה את הפחד, מתחיל להיפתח מרחב חדש. אני עובר מן הילד השורד אל הנפש השכלית — אל המקום השקט שרואה ואינו נסחף.
וכשההזדהות עם הילד השורד נחלשת, גם הפחדים והתאוות מאבדים מכוחם. ואז קורה דבר עמוק יותר: הנשמה מתחילה להאיר מעצמה.
כבר לא תמיד צריך לשאול "מה רוצים ממני?". פתאום מתברר מבפנים מה נכון לעשות.
ואז גם הילד השורד אינו נעלם. להפך — הוא מגלה את תפקידו האמיתי. במקום לנסות לנהל את החיים, הוא נעשה שליח של הנשמה. הכוחות הטבעיים שלו נעשים הכלים שדרכם הרצון הנשמתי מתגלה בעולם.
"אנא סימנא בעלמא" — אני איני המקור. אני הסימן, הכלי והשליח שדרכו הרצון האלוקי יכול להתגלות.
זהו המעבר מהישרדות לחיים: מהפחד שהכול תלוי בי, אל השקט והשמחה של מי שיודע מה תפקידו ועושה את שליחותו.
הצטרפות לקבוצת התובנות של הרב מרדכי רוטנשטיין שיחי' , כנסו 👇