חסידות מבוארת – עבודת התפילה – ״תפילת בעלי עשקים״ #11 – הרב יוסף יצחק הבלין
*מעלת המצוות המעשיות על פני גילויי הרוח*
השיעור פותח במעבר מפרק ז' לפרק ח'. בפרק הקודם הוסבר שהאהבה העזה לה' שנוצרת דווקא מתוך תחושת הריחוק ("מים רבים"), גבוהה יותר מכל ההשגות והגילויים הרוחניים של גן עדן. אולם, בפרק ח' מודגש כי כל אותה אהבה עליונה נחשבת עדיין רק ל"חכמה סתימאה" (חכמה נסתרת) – דרגה רוחנית גבוהה, אך היא אינה מגיעה למעלה העצומה של קיום המצוות המעשיות. המצוות קשורות למהות אחרת לחלוטין, ולכן קריאת שמע (שמבטאת אהבה ומסירות נפש) מובילה בסופו של דבר לתכלית העליונה יותר: "והיה אם שמוע" – קיום המצוות בפועל.
*הרצון שלמעלה מטעם ודעת*
הבסיס להבנת מעלת המצוות הוא ההבדל שבין "שכל" ל"רצון":
השכל וההבנה: מוגבלים למה שהאדם מסוגל לתפוס ולהכיל.
הדת והמצוות: אינן נובעות מחכמתו של הקדוש ברוך הוא, אלא מרצונו ("רצון העליון"). רצון זה נמצא למעלה מכל טעם, שכל או היגיון.
כדי להמחיש זאת, הרב מסביר שגם אצל האדם, הרצון האמיתי והפנימי ביותר אינו תולדה של השכל. לדוגמה: הרצון לחיות. אדם אינו רוצה לחיות רק בגלל שהוא חשב, שקל והגיע למסקנה השכלית שהחיים הם דבר כדאי; הרצון לחיות טבוע בעצם הנפש שלו, מעבר לכל היגיון, ולכן לעיתים אדם יפעל אפילו בניגוד לשכל הישר מתוך דחף פנימי או רצון עמוק. בדומה לכך, המצוות הן רצונו העצמותי והמוחלט של ה', שאינו תלוי בשום טעם או סיבה.
*מדוע ישנן מצוות "שכליות"?*
אם המצוות הן רצון שלמעלה מהשכל ("גזירת מלך"), מדוע ישנן מצוות שכן מוסברות בהיגיון (כמו האיסור לערב חסד וגבורה בשעטנז, או מצוות חברתיות)?
תורת החסידות מסבירה שהטעם השכלי אינו הסיבה למצווה, אלא הקדוש ברוך הוא, מרוב חסדו, בחר "להלביש" את רצונו העליון גם בלבוש של שכל. זאת כדי שהאדם יוכל ליהנות ולהתחבר למצווה גם דרך ההבנה האנושית שלו. עם זאת, המהות הפנימית של כל מצווה – גם זו המובנת – נשארת "גזירת מלך", ולכן גישת היהודי צריכה להיות "נעשה ונשמע": קבלת עול מוחלטת לפני ההבנה.
*מסירות נפש ופרה אדומה – משמעות ה"חוק"*
הרב מביא שתי דוגמאות היסטוריות הממחישות את הנקודה:
גזירות היוונים בחנוכה: היוונים לא התנגדו בהכרח לקיום המצוות, אלא דרשו שישראל יקיימו אותן רק מתוך הבנה שכלית, וביקשו לעקור את הבחינה של "חוקי רצונך" – כלומר, קיום המצווה כגזירה אלוקית שלמעלה מהשכל.
דמא בן נתינה ופרה אדומה: הגוי דמא בן נתינה הפסיד הון עתק כדי לא להעיר את אביו (מצוות כיבוד אב). השכר שקיבל מה' בשנה שלאחר מכן היה שנולדה בעדרו "פרה אדומה" ששוויה רב. מדוע דווקא פרה אדומה? הקדוש ברוך הוא הראה בכך למלאכים: ראו את הגוי שמוסר את נפשו וממונו על מצווה שהיא שכלית ומובנת (כיבוד הורים); לעומתו, עם ישראל מוסר את נפשו על קיום "פרה אדומה" – מצווה שהיא חוק ללא שום היגיון, רק משום שזהו רצון ה'.
תכלית העשייה בחומר (המעשה הגשמי)
מכיוון שרצון ה' נמצא למעלה מכל יכולת תפיסה של השכל והחכמה, לא ניתן "להשיג" אותו באמצעות לימוד או הבנה רוחנית. הדרך היחידה להתחבר ולהמשיך את הרצון האלוקי הזה היא דווקא דרך המעשה הגשמי הפיזי – הידיים, הרגליים והחפצים (תפילין, סוכה, אתרוג, כסף לצדקה).
הפעולה הפיזית היא הכלי היחיד שמסוגל להכיל את הרצון העצמותי שלמעלה מהשכל. לכן, אף על פי שחסידות חב"ד (חכמה, בינה, דעת) שמה דגש עצום על הבנה והעמקה שכלית, היא מדקדקת ומהדרת בצורה קיצונית דווקא בפרטים המעשיים והפיזיים של המצוות (כמו הידור יקר באתרוג או בתפילין), מתוך הבנה שהמעשה הגשמי הוא זה שמחבר את היהודי ישירות לעצמותו ולרצונו של הקדוש ברוך הוא.