*לקוטי תורה, פרשת נצבים " אתם נצבים היום כלכם וגו׳" #5 – הרב יצחק מאיר וייס*
שיעור מעמיק של הרב יצחק מאיר וייס, העוסק בניתוח מאמר החסידות "אתם נצבים היום כלכם וגו'" מתוך הספר לקוטי תורה. השיעור מתמקד במשמעות הרוחנית של חג ראש השנה, בעבודת התשובה הייחודית ליום זה, ובקשר המיוחד שנוצר בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא דרך "כריתת הברית". להלן סיכום מורחב ומפורט של הנושאים המרכזיים שנידונו בשיעור, ללא ציון זמנים:
*סוד המלכת ה' בראש השנה: "תמליכוני עליכם"*
השיעור נפתח בהסבר על המהות הפנימית של ראש השנה על פי החסידות. העבודה המרכזית ביום זה אינה רק בקשת סליחה או חיים, אלא בקשה ופעולה של "תמליכוני עליכם". עם ישראל מבקש מהקדוש ברוך הוא שיחזור ויקבל עליו את המלוכה עליהם ועל העולם כולו.
הרב מסביר שהמושג "מלכות" מתייחס ל"התגלות המלכות". הקב"ה מצד עצמו (עצמותו) מרומם ומובדל לחלוטין מכל מציאות העולם. זוהי דרגה כה גבוהה ונעלית, שאפילו אינה מוגדרת כ"סובב כל עלמין" – היא פשוט מנותקת ומעל כל הגדרה והשגה של נברא. המטרה בראש השנה היא להמשיך ולגלות את הרוממות הזו, את הקב"ה כפי שהוא בעצמותו, אל תוך המציאות שלנו, כך שהוא יהיה מלך בפועל "עלינו". פעם אחת ויחידה זה קרה מאליו – בבריאת העולם ("תחילת מעשיך"). מאז והלאה, התפקיד והאחריות לעורר את רצונו של הקב"ה למלוך מחדש מוטלים על יהודי, בכל שנה ושנה מחדש.
*זיכרון ושופר: חיבור למקום המובדל*
כיצד מעוררים רצון זה? כאן נכנסים לתמונה שני המושגים המרכזיים של ראש השנה: זכרונות ושופר.
* **זכרונות:** המושג "זיכרון" שייך מטבעו לדבר שנשכח או התרחק. ביחס לעצמותו של הקב"ה, שמרומם לחלוטין מהעולם, המציאות של העולם נחשבת ל"נשכחת" או בלתי תופסת מקום. כאשר אנו מזכירים "זכרונות", אנו מבקשים שהקב"ה "ייזכר" כביכול במציאות העולם המרוחקת, וימשיך משם, מהמקום המובדל והעליון ביותר, את המלכות שלו למטה.
* **שופר ותשובה פנימית:** הפעולה שפועלת את ה"זיכרון" הזה והמשכת המלכות היא תקיעת שופר. השופר אינו רק כלי נגינה, אלא מייצג את הזעקה הפנימית ביותר של היהודי – פנימיות הלב.
*חיצוניות הלב מול פנימיות הלב*
כדי להבין מהי אותה זעקה של השופר, הרב מסביר את ההבחנה הדקה בין שני אופנים של התקשרות לה': "חיצוניות הלב" ו"פנימיות הלב".
1. **חיצוניות הלב:** זוהי אהבה ותשוקה לה' הנובעת מהתבוננות. יהודי מתבונן בגדולת ה', באיך שהוא מהווה, מחיה ומקיים את כל הבריאה (בדומה לעבודת המלאכים). התבוננות זו יוצרת צימאון, רצון עז להתקרב ולהידבק בה' (כלות הנפש). אולם, בסוג התקשרות זה, היהודי עדיין תופס את עצמו כמציאות נפרדת שמשתוקקת להתקרב אל מציאות עליונה (הקב"ה).
2. **פנימיות הלב:** זוהי התקשרות עצמית ועמוקה הרבה יותר. כאן לא מדובר בהתבוננות שכלית המולידה רגש, אלא בתחושה קיומית פנימית שבה היהודי חווה שהוא והקדוש ברוך הוא אינם שתי ישויות נפרדות, אלא מציאות אחת ויחידה ממש. ביטוי מובהק למצב זה הוא נכונות למסירות נפש – ידיעה מוחלטת שאין שום אפשרות אחרת לחיות מלבד בדבקות מוחלטת בה', בבחינת "זה כך ולא אחרת". זעקת השופר בוקעת ממקום זה של פנימיות הלב, והיא זו שנוגעת בפנימיותו של הקב"ה ("בקשו פני") ומעוררת אותו למלוך שוב.
*כריתת ברית: להתאחדות מעל הטבע וההיגיון*
השיעור מעמיק עוד במושג של קשר עצמי על ידי השוואה ל"כריתת ברית". הרב מבחין בין אהבה טבעית לברית:
* אהבה בין שני חברים מבוססת על כך שכל אחד רואה את המעלות של השני, ומתוך כך נהנה מקרבתו ("כיף לי להיות לידו"). עדיין מדובר בשני אנשים נפרדים.
* "כריתת ברית" מצהירה: מעתה ואילך אנחנו לא רק חברים שטוב להם יחד, אלא אנחנו מציאות אחת. גם כשאין סיבה הגיונית או תועלת, הקשר נשאר בלתי ניתן לניתוק.
זוהי בדיוק ברית נצבים: קשר עם ה' שאינו מבוסס רק על הבנה ורגש (חיצוניות הלב), אלא קשר עצמי ובלתי ניתן לניתוק (פנימיות הלב).
*"לעברך בברית" – דילוג לדרגת "עם"*
לקראת סיום, הרב מתמקד במילה המיוחדת בפרשה: "לְעָבְרְךָ בברית ה' אלוקיך". המילה "לעבר" מסמלת מעבר על ידי דילוג קפיצה פתאומית ממדרגה נמוכה למדרגה גבוהה מאוד, מעבר להשתלשלות ההגיונית ("ממטה למעלה", או בלשון החסידות "מאהבה של מטה לאהבה של מעלה").
מדוע נדרש הדילוג הזה? הפסוק עצמו עונה: "למען הקים אותך היום לו לעם". יש פער עצום ובלתי נתפס בין עצמותו המרוממת של הקב"ה לבין מציאות האדם. כדי שיתאפשר קשר של "מלך ועם" ("אין מלך בלא עם"), הקב"ה "מעביר" אותנו בברית – הוא מרים ומרומם את ישראל ממדרגתם הנמוכה עד לדרגה הגבוהה של "מחשבה עליונה", בעוד שהוא כביכול משפיל את עצמו כדי להיות לנו לאלוקים. הברית היא זו שמגשרת על הפער האינסופי ויוצרת את הייחוד המופלא שבו אנו הופכים להיות ה"עם" שלו, והוא ה"מלך" שלנו.