התוועדות ח״י אלול תשפ״ו בכולל תפארת לוי יצחק מפי הרב יוסף יצחק הבלין והרב שמואל רבינוביץ
*לידתה של החיות הרוחנית בעם ישראל*
הרב יוסף יצחק הבלין פותח את ההתוועדות בדיבור על מעלתו של יום ח"י באלול (18 באלול). יום זה אינו תאריך רגיל; הוא מציין את יום הולדתם של שניים מגדולי מאורי החסידות: הבעל שם טוב (מייסד תנועת החסידות כולה) והאדמו"ר הזקן (מייסד חסידות חב"ד). הרב שואל מדוע אנו מייחסים חשיבות כה רבה ליום הולדת, מושג שאינו נפוץ כל כך במקורות התורה, ומסביר זאת באמצעות ההבדל ההלכתי והרעיוני שבין עובר לבין יילוד.
כאשר תינוק נמצא במעי אימו (עובר), יש לו כבר את כל האיברים המושלמים, אך אין לו "חיות" עצמאית. הוא ניזון וחי דרך אימו. ההלכה אפילו לא מגדירה אותו כ"נפש" עצמאית לחלוטין באותו שלב. אולם, ברגע שהוא נולד, הוא מקבל חיות משלו והופך למציאות קיימת, לנפש חיה ונושמת.
לפני הופעתו של הבעל שם טוב, עם ישראל קיים תורה ומצוות במלואם. כל ה"איברים" של היהדות היו קיימים. אולם, היה חסר ממד של חיות. קיום המצוות היה פעמים רבות מעשה טכני מתוך חובה. הבעל שם טוב חולל "לידה" בעם ישראל – הוא הכניס נשמה, התלהבות, חיות ואמונה לתוך המעשים השגרתיים ביותר, והראה שכל פרט בעולם יכול וצריך להיות מחובר לאלוקות. האדמו"ר הזקן המשיך את המהפכה הזו והחדיר את אותה חיות פנימית גם לתוך השכל (המוח), כך שהיהודי יבין וירגיש את האור האלוקי בצורה מוחשית.
*המשמעות העמוקה של אמירת "לחיים" ושל ההתוועדות*
חלק מרכזי מההוויה החסידית הוא הישיבה יחד בהתוועדות (פארברענגען) ואמירת "לחיים". הרב הבלין מסביר מדוע שותים משקה חריף ולא מים. מים, בטבעם, יכולים לקפוא ולהפוך לקרח – סמל לקיפאון ומוות רוחני. לעומת זאת, משקה חריף אמיתי לעולם אינו קופא. הוא מסמל את ה"לעבעדיק" (החיות והשמחה) שאינם מתקררים לעולם מול טרדות העולם הזה.
*כדי להמחיש את עוצמת ההתוועדות, הרב מספר מספר סיפורים:*
הוא מתאר שני חברים חסידים שהייתה להם קביעות פעם בשבוע לשבת בבית מרזח, להזמין שתי כוסות ולברך אחד את השני. גם כשאחד מהם נפטר, חברו המשיך להגיע, להזמין שתי כוסות ולברך את נשמת חברו. בהמשך, כשהרופא אסר עליו לשתות, הוא המשיך להגיע ולהזמין כוס אחת עבור חברו שנפטר, רק כדי לשמר את עצם הברכה וההתקשרות.
כמו כן, הוא מביא את סיפורו של החסיד ר' אליעזר דוקשיצר, שהיה חלש מאוד לעת זקנתו ואכל רק פירורים קטנים או טיפות חלב. הוא היה אומר: "הלוואי שברוחניות יהיה לי כפי שיש לי בגשמיות – כפי שכל טיפת חלב פיזית נותנת לי חיים ומחזיקה את גופי, כך הלוואי שכל מצווה קטנה תעניק לי חיות רוחנית עצומה". ההתוועדות החסידית פועלת בדיוק כך: לוקחת פעולות גשמיות (כמו אכילה ושתייה), ומקדשת אותן עד שהן הופכות לצינור של ברכה וחיות, תוך כדי שהיצר הרע "נרדם בשמירה" כי הוא חושב שמדובר רק בבילוי גשמי.
*התערבותו של הרב שמואל רבינוביץ: הכנה, ספירת מלאי וברכות לשנה החדשה*
*שפע שנתי אל מול הדין היומיומי*
המסורת קובעת שגורלנו נחתם לכל השנה בראש השנה, אך יחד עם זאת התלמוד אומר ש"אדם נידון בכל יום". כיצד שני הדברים הללו מסתדרים יחד? הרב רבינוביץ' מביא את הסברו של האדמו"ר ה"צמח צדק". בראש השנה, הקדוש ברוך הוא מקצה לאדם את כל השפע (התקציב הרוחני והגשמי) שלו לכל השנה הקרובה, וסוגר אותו מעין "בכספת" למעלה. מראש ניתן לאדם הכל. עם זאת, המשיכה וההורדה של השפע הזה בפועל אל חיי היום-יום, תלויה בהתנהגותו היומיומית של האדם.
ומה קורה אם אדם ניצל וכילה כבר את כל ה"תקציב" השנתי שלו בגלל מעשיו? הצמח צדק מסביר שבמקרה כזה, הקב"ה מתחיל לתת לו "טיפין טיפין", טיפות קטנות של שפע שיש בהן ברכה מיוחדת המספיקה לו כדי לשרוד ולהמשיך הלאה.
*ספירת מלאי רוחנית וכוחה של ההכנה*
מיום ח"י באלול מתחילים 12 הימים האחרונים של השנה, כאשר כל יום נועד לתקן את אחד מחודשי השנה החולפת, וכן להוות הכנה לכל חודש בשנה הבאה. הרב מסביר זאת דרך המשל של בעל עסק. כל אדם המנהל עסק יודע שבסוף השנה חובה עליו לערוך ספירת מלאי וחשבון מאזן – לראות היכן הרוויח, היכן הפסיד ומה טעון שיפור. אדם שאינו עושה סדר בחייו הרוחניים ובמעשיו (חשבון נפש), ימשיך להפסיד מבלי לדעת מאיפה צצות הבעיות.
הנקודה החשובה ביותר לקראת השנה החדשה היא ההכנה ("הכנה"). כדי להמחיש כיצד הכנה ומעשה יוצרים מציאות של ברכה, הוא משתף סיפור על סבו ז"ל. באחד מימי ראש השנה בעיר העתיקה בירושלים, ראה הסבא את אנשי חסידות ברסלב מגיעים ללא אוכל לחג. הוא עלה לבימה והכריז: "בראש השנה הקדוש ברוך הוא קובע את השפע לפי כמות האנשים שאתם מאכילים! אם תיקחו אורחים, תאלצו את הקב"ה לתת לכם שפע גדול יותר לכל השנה!". הוא עצמו אסף 15 אורחים וחילק להם בבת אחת את כל המזון שהיה מיועד לביתו לכל החג, מתוך אמונה פנימית עמוקה שכך הוא פותח את צינורות השפע העליונים.
הרב רבינוביץ' מסיים עם עוד שתי הוכחות לעוצמתה של ההכנה. הוא מסביר מדוע אברהם אבינו, שידע להתווכח באריכות עם אלוקים כדי להציל את סדום, שתק כשהתבשר על כך שזרעו יהיה בגלות ועבדות במצרים 400 שנה. הסיבה היא שאברהם הבין שגלות מצרים היא בגדר "הכנה" הכרחית כדי להגיע למעמד הר סיני ולקבל את התורה, וכאשר מדובר בהכנה למטרה קדושה ועליונה, הירידה היא לצורך עלייה. לבסוף, מובא הסיפור על ר' יהונתן אייבשיץ שהיה ילד שרצה תפוח מאימו. כדי לגרום לה לתת לו אותו, הוא מיהר לברך עליו בקול רם, מה שאילץ אותה להעניק לו את הפרי כדי שברכתו לא תהיה לבטלה. המסר ברור: מי שמכין את עצמו בחודש אלול בצורה נכונה וניגש לשנה החדשה באמונה שלמה שהקב"ה יעניק לו טוב, "מאלץ" כביכול את השמיים להמשיך עליו שנת חיים, ברכה, שפע ומתוק.