השופר הגדול כבר נשמע – כשהאדם מפסיק לפעול והאלוקות פועלת דרכו
"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".
במאמר המיוחד של הרבי מתשנ"ב מתברר עומקו של הביטוי הנדיר "שופר גדול". לא נאמר רק שיהיה קול גדול, אלא שהשופר עצמו הוא "שופר גדול". ועוד דיוק מופלא: לא נאמר מי יתקע בו. "יתקע" – כאילו הוא נתקע מעצמו.
כאן נפתח פתח להבין לא רק את סוד השופר של הגאולה, אלא את השינוי העמוק המתחולל בזהותו של יהודי לקראת הגאולה.
הצעקה שאין לה מילים
תקיעת השופר היא צעקה מפנימיות הלב. משל לבן מלך שיצא מארמון אביו, התרחק במשך השנים, שכח את שפת המלכות ואף שכח כמעט מי הוא. כאשר הוא חוזר לארמון, השומרים אינם מזהים אותו ואינם מאפשרים לו להיכנס. ואז, כשכבר אין לו מילים ואין לו דרך להסביר את עצמו, פורצת ממנו צעקה אחת מעומק הלב. המלך שומע ומזהה מיד: זה בני.
דווקא תחושת הריחוק מגלה את עומק הקשר. אם כואב לי שאני רחוק, סימן שבתוכי קיים קשר עמוק יותר מכל הריחוק. השופר מגלה את המקום הזה – את הגעגוע שקודם למילים, להסברים ולשכל.
אבל יש מי שגם שופר רגיל אינו מעורר אותו
הנביא מדבר על "האובדים בארץ אשור" ועל "הנידחים בארץ מצרים". יש מי ששקע כל כך בתוך העולם, בתוך ההצלחה, התענוגים והישגי החיים; ויש מי שנעשה משועבד כל כך למיצרים שלו, לפחדים, להרגלים ולתאוות – עד שאפילו קולו של שופר רגיל כבר אינו מצליח לעורר אותו.
זהו במושגים שלנו הילד השורד, המחפש את חייו בחוץ: בכסף, במעמד, בהכרה, בביטחון ובשליטה. הוא אינו יודע שמקור החיים שהוא מחפש נמצא בתוכו.
כדי להעיר גם אותו דרוש "שופר גדול".
לא "אני הצלחתי בעזרת ה'" – אלא "השם מצליח דרכי"
כאן השיעור מגיע לנקודה עמוקה במיוחד.
יש מדרגה שבה אדם עושה ופועל ומכיר בכך שהקב"ה בירך אותו והעניק לו הצלחה. זו הכרה נפלאה, אבל עדיין קיים "אני" שהצליח והקב"ה עזר לו.
ויש מדרגה אחרת לגמרי: "אנא סימנא בעלמא". אינני המקור של הפעולה. אני המקום שבו הרצון האלוקי מתגלה בעולם.
אני עובד – אבל העבודה שלי היא לבוש לברכה האלוקית. אני עוסק בפרנסה – אבל אינני מייצר את מקור חיי. אני בונה בית, פוגש את אשתי, מגדל ילדים, מלמד, משפיע ופועל בעולם – ובכל אלה אני מאפשר לאלוקות להתגלות דרכי.
לא "אני הצלחתי".
"השם מצליח דרכי".
וכאשר יהודי חי כך, "יתקע" – כביכול מעצמו. הפעולה כבר אינה נחווית כיצירה של האגו המבקש לבסס את קיומו. היא נעשית ביטוי טבעי של השליחות. לכן אפשר לראות יהודי שכל מציאותו מעוררת אחרים: לא מפני שהוא מנסה להשפיע עליהם, אלא מפני שהאמת המאירה בו עצמה תוקעת בשופר.
כשהילד השורד הופך לשליח
זהו גם השינוי שאנו מבקשים לחולל בתוכנו.
הילד השורד רגיל להרגיש שהוא בעל הבית: אני צריך לדאוג, להשיג, להצליח, להבטיח את העתיד ולשמור שהחיים יהיו מסודרים. לכן הוא מתנגד להתבטלות. נדמה לו שאם יוותר על השליטה – הוא יאבד את עצמו.
אבל כאשר הנשמה מאירה, מתברר בדיוק להפך.
הילד השורד אינו נעלם. הוא מפסיק להיות בעל הבית והופך לשליח. הכוחות הטבעיים, הגוף, הכישרונות, הפרנסה והעשייה אינם עוד אמצעים להשיג חיים מבחוץ; הם הכלים שבאמצעותם החיים האלוקיים שכבר נמצאים בי מתגלים בעולם.
זו החלפת הזהות: לא "אני הנפש הטבעית ויש לי נשמה", אלא אני הנשמה, ויש לי נפש טבעית שמשרתת את שליחותי.
שופר של גאולה
המאמר מוסיף ומעלה אותנו מדרגה אחר מדרגה. גם תקיעת השופר בבית המקדש הראשון, גם ראש השנה שחל בשבת, ואפילו התקיעה הנעלית של שנת היובל – עדיין נקראות "שופר" סתם. השופר הגדול שלעתיד לבוא נעלה אף מהגילויים הללו.
והחידוש הגדול הוא שקולו כבר מתחיל להישמע.
הרבי מצביע על ההתעוררות לתשובה שהתגלתה גם אצל יהודים שהיו רחוקים מאוד. אנשים שמצד החינוך, הסביבה ואורח החיים לא היה לכאורה מה שיעורר אותם – ופתאום משהו בתוכם מתעורר ומבקש לחזור למקור.
השופר הגדול אינו רק אירוע שאנחנו ממתינים לו בעתיד. תנועתו כבר חודרת אל המציאות ומעוררת את נקודת העצם.
והיא יכולה להישמע גם בתוכנו.
בכל פעם שאנחנו מפסיקים להזדהות עם הילד השורד; בכל פעם שאנחנו מפסיקים לחיות בתחושה שהכול תלוי בנו; בכל פעם שהעשייה הופכת משליטה לשליחות, מ"אני מצליח" ל"השם מצליח דרכי" – משהו מן השופר הגדול כבר נשמע.
זהו המעבר מתשובה של אדם שמנסה לתקן את עצמו, אל "ושבת עד ה' אלוקיך" – חזרה אל מי שאנחנו באמת.
עד שהפעולה האלוקית אינה דבר שאנחנו צריכים לכפות על עצמנו. היא נעשית טבעית. התורה, המצוות והשליחות אינן משהו שאני עושה כדי להיות אדם אחר – הן הביטוי של מי שאני.
"יתקע בשופר גדול".
והלוואי שנזכה לשמוע אותו כבר בגלוי, לקבל פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלמה.
הצטרפות לקבוצת התובנות של הרב מרדכי רוטנשטיין שיחי' , כנסו 👇