"כשהשופר תוקע מעצמו – והאדם משלים את הגילוי" – והיה ביום ההוא – קונטרס ראש השנה תשנ"ב – שיעור שני.

השופר הגדול "יתקע מעצמו" — התעוררות מלמעלה שאינה תלויה בעבודת האדם. אפילו "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", הנמצאים בתכלית הריחוק והמיצר, יכולים לפתע להתעורר. אבל התעוררות זו היא רק נתינת כוח – "מסייע שאין בו ממש". היא אינה יכולה לעשות במקום האדם את עבודת "דירה בתחתונים".
כך היה גם במתן תורה: תחילה "וירד ה' על הר סיני", נתינת כוח מלמעלה, ואחר כך באה עליית התחתון. כך משה רבינו נותן ליהודי את כוח הביטול, אך היהודי צריך לעבוד בכוח הזה, עד שבעבודתו הוא אף מוסיף במשה. וכך בי"ג מידות הרחמים המאירות באלול: הן נותנות כוח מלמעלה, אך עבודת היהודי היא שממשיכה ומגלה אותן בתוך המציאות.
וזו השלמות של השופר הגדול בעבודת האדם: לא שהאדם אינו פועל, אלא שהוא פועל בכל כוחו ובכל זאת חש שהכוחות אינם שלו. הוא אינו המקור; האלוקות פועלת ומתגלה דרכו. דווקא כשהאדם אינו מעמיד את עצמו כ"ראש", אלא נעשה כלי ושליח, עבודתו אינה נחלשת — היא נעשית עמוקה ואמיתית יותר.
לכן יש כאן שתי בחינות בשופר הגדול: בתחילה — התעוררות שבאה מלמעלה אפילו אל האובד והנדח, אך היא רק נתינת כוח. ובשלמות — האדם לוקח את הכוח הזה ועובד בעצמו, עד שבתוך עבודתו עצמה הוא מגלה: זה לא אני שפועל לבדי; האלוקות היא מקור הכוח שבי.
משפט מסכם:
השופר הגדול מתחיל כמתנה מלמעלה, אבל מגיע לשלמותו כשהאדם עובד בעצמו ומגלה בתוך עבודתו שהכוח כולו בא מאלוקות.