משל לירידת הנשמה לגוף.
נשמה שהיתה במעלה גבוהה ביותר,
ירדה 'מאיגרא רמה' 'לבירא עמיקתא' להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה.
נשמה שהיתה חצובה מתחת כסא הכבוד,
כאשר הנשמה נמצאת למעלה היא מאוחדת עם האלוקות,
עד שעברה פיתוי ושידול והסכימה לצאת ממקומה להתלבש בגוף ונפש הבהמית
ולרדת לעולם הזה התחתון שאין תחתון ממנו – ירידה גדולה ביותר!
לעתים מתבוננת הנשמה במקור חוצבה ומתעורר בה צמאון גדול לשוב לשם,
והיא זועקת במרירות ובגעגועים – "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי".
אמנם ירידה זו היא צורך עליה!…
על ידי עבודת הנשמה בעולם הזה – לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים,
היא עולה למדרגה גבוהה יותר ממה שהיתה קודם ירידתה לעולם הזה,
והגוף והנפש הבהמית מגבילים את העבודה ומכבידים עליה,
ואין הוא חופשי לפרוש כנפיו לטייל בשמים כדרך הנשר.
הרבי מליובאוויטש:
"כשהאדם מתבונן במצבו ורואה את מצבו הרוחני הלא-טוב, הוא רואה את כבלי הגוף האוסרים אותו ולא מרשים לנשמתו לעוף כמו נשר בשמים, הוא מתעורר בגעגועים אל ההרים הגבוהים – אל שורשה של הנשמה. אך סופו של הניגון חדור תקווה, כי האדם יודע שירידת הנשמה בגוף מאפשרת לנשמה לעבוד ולהתרומם לגבהים אליהם לא יכלה להגיע קודם לכן"
על הנשמה נאמר: "בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַהֹ אֱלֹהֵיכֶ֑ם"
ואילו על הגוף נאמר: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם"
מילים ולחן – שגיא גבעול
עיבוד והפקה מוזיקלית: ASHT production
הפקת וידאו עריכה ופרסום: MMedia – 0502210615
צילום רחפן : מיקי גביזון