לקוטי תורה, פרשת כי תבוא "היום הזה הוי״ה אלהיך מצוך" #3 – הרב יצחק מאיר וייס
**נקודת החיבור: התורה שבעל פה, ארץ ישראל וראש השנה**
השיעור נפתח בחזרה על היסוד של המאמר: ישנם שלושה מושגים שמהותם הפנימית היא אחת – מלכות והתגלות האור האלוקי בתוך המוגבלות של ה"חיצוניות" וגדרים של העולם הזה.
1. **התורה שבעל פה (בנפש):** בניגוד לתורה שבכתב, שהיא מופשטת ונשארת דבוקה למקורה העליון (ולכן נרגשת בה יותר ה"קדושה" והרוממות), התורה שבעל פה "יורדת לפרטים". היא מתעסקת במקרים פרטיים, בסברות אנושיות, בעולם הזה עצמו. למרבה הפלא, דווקא שם מתגלה "רצון העליון" בצורה המדויקת ביותר.
2. **ארץ ישראל (בעולם):** הכניסה לארץ ישראל מסמלת את הירידה לתוך החומר והחיים הגשמיים. מכיוון שמדובר בירידה לעולם, נדרשת שם "ברית" (התקשרות מחודשת) כדי לשמור על החיבור בין האור האלוקי לבין המציאות הגשמית, שלא נאבד את הקשר (כמו שלומד תורה שבעל פה צריך להיזהר שלא לשקוע בהיגיון ולשכוח שזו תורת ה').
3. **ראש השנה (בזמן):** זהו הזמן שבו היהודי מקבל על עצמו את עול המלכות. הוא עומד כנפרד בתוך עולם הזה, מול הקדוש ברוך הוא, וממליך אותו. זוהי התבטלות מתוך קבלת מלכות, שמתאימה לדרגת "חיצוניות".
**חיצוניות הלב ופנימיות הלב – ההבדל בין קולות לשקט**
כדי להעמיק במושגים, המאמר מבחין בין מתן תורה הראשון למתן תורה השני (לוחות ראשונים ואחרונים), כמייצגים שתי בחינות בלב האדם:
* **לוחות ראשונים ("חיצוניות הלב"):** ניתנו בקולות, ברקים ורעש גדול. זה מסמל אהבה שמורגשת ונראית בחוץ.
* **לוחות אחרונים ("פנימיות הלב"):** ניתנו בשקט מוחלט ("ואיש לא יעלה עמך"). זה מסמל רגש עצמי ופנימי ("רעותא דליבא"), שהוא כל כך עמוק עד שהוא לא זקוק לשום ביטוי חיצוני.
כדי להמחיש זאת, המאמר מביא את **משל הבן ואביו**:
כאשר הבן רחוק מאביו, האהבה יוצאת אל הפועל בצורה של "געגוע" (השתוקקות חיצונית). הגעגוע הוא בעצם ביטוי של חוסר – "אני רוצה משהו שאין לי כרגע". אבל כאשר הבן נמצא בארמונו של אביו ויושב לצידו, לא מורגש געגוע ולעיתים גם לא נראית שום סערת רגשות חיצונית. האם זה אומר שאין אהבה? להפך! האהבה נמצאת בשיא הפנימיות שלה. נוכחת שם "השמחה והתענוג" מעצם החיבור העצמי. הקשר כל כך טבעי ואמיתי, שהוא לא זקוק לצאת אל ה"חוץ" בצורת רגש סוער.
**יום הכיפורים – שיא הפנימיות והתענוג**
על פי יסוד זה מבואר המושג של יום הכיפורים. ביום הכיפורים נופלים כל המסכים וההבדלות בין הקדוש ברוך הוא לישראל ("לפני ה' תטהרו"). ההתקשרות היא במצב של "בן אצל אביו". לכן, ביום הכיפורים הפנימיות שולטת, ואין שם עניין של אהבה סוערת או השתוקקות מתגעגעת, אלא עונג עצמי ושמחה פנימית מהחיבור, ללא צורך בביטויים חיצוניים נפרדים.
**ראש השנה כהקדמה ליום הכיפורים**
כדי שהאדם יזכה להגיע לאותה מדרגה עצמית ופנימית של יום הכיפורים (שבו הוא חש עונג עליון מהחיבור, ללא "חיצוניות"), הוא חייב לעבור קודם את העבודה של ראש השנה.
ראש השנה עניינו "המלכת המלך", שעיקרה מידת **היראה** וקבלת עול. היראה היא עבודה של תיקון ה"חיצוניות" (כפי שהאדם קיים במציאות העולם). התנועה הנפשית של היראה וקבלת המלכות בראש השנה מוודאת שחיצוניות הלב מתוקנת ומוכשרת. המלכות מצמצמת ו"מלבישה" את האור האלוקי (כמו שנאמר "ה' מלך גאות לבש" – המלכות היא לבוש שיורד אל העם).
רק לאחר שהאדם ביטל את החיצוניות שלו בראש השנה דרך המלכה ויראה, הוא יוכל להיכנס לפנימיות הטהורה של "רעותא דליבא" (פנימיות הלב) ביום הכיפורים, ולחזות באור האלוקי העצמותי.